לימוד קריאה הוא תהליך מורכב, שבו לא כולם מתקדמים באותו קצב, מפני שלהתקדמות בתהליך יש קשר ישיר לשלב ההתפתחותי בו הילד נמצא. ילד לא יצליח ללמוד לקרוא אם אינו בשל לכך. לא אחת קורה שבתחילת כיתה א' ילדים עדיין אינם בשלים די הצורך וחלקם מתקשים לחלק מילים להברות (מודעות פונולוגית) – יכולת שבלעדיה לא ניתן לרכוש קריאה. כעבור כמה שבועות של אימון, הם עוברים שלב התפתחותי ויכולים לחלק מלים להברות ללא כל קושי.

ההתקדמות בשלבים ההתפתחותיים אינה קשורה ליכולות השכליות של הילד – ילדים בעלי פיגור שכלי יכולים ללמוד לקרוא – ואף על פי כן קורה לא פעם שילדים מוגדרים כמתקשים מפני שאינם רוכשים קריאה בקצב של בני כתתם. בחלק ניכר מהמקרים, אם מאתרים באיזה שלב התפתחותי הם נמצאים ומלמדים אותם בהתאם, הם יתקדמו וישלימו את תהליך רכישת הקריאה.

אחד המכשולים בנושא זה הוא דרך ההוראה הרגילה, הפרונטאלית, שבה המורה מלמדת את כולם אותו נושא, באותו זמן ובאותו קצב. בדרך זאת, ילדים שקצב התפתחותם שונה מקצב ההוראה שמכתיבה המורה – ייכשלו.

זאת הסיבה שבגללה אני טוענת שהוראת הקריאה חייבת להיעשות בצורה דיפרנציאלית – היינו: להתאים את ההוראה לשלב ההתפתחותי שבו נמצא כל אחד מילדי הכיתה. מורה שמלמדת את כל הכיתה אותו נושא, באותו זמן ובאותו קצב – משעממת את החזקים ומכשילה את החלשים. אותם ילדים עלולים לצבור פער ניכר בינם לבין בני כתתם ואם לא יזכו לעזרה המתאימה – הפער בינם לבין האחרים אף ילך ויגדל והם לא ילמדו לקרוא.

אני מאמינה בכל לבי שכל ילד יכול ללמוד לקרוא, לרבות ילדים בעלי לקויות קשות. אמונתי זאת התחזקה ביותר משלושים שנות הוראה והדרכת מורים. שוב ושוב נוכחתי לדעת שגם אם ילד אינו רוכש קריאה ב'מכה ראשונה' – אין 'לוותר'. יש לנסות שוב ושוב, לאתר מה מפריע לו להתקדם בתהליך, לבדוק באיזה שלב הוא 'תקוע', ולקדם אותו לפי יכולתו ולפי קצב ההתפתחות האישית שלו – בסוף הוא ילמד.

מובן מאליו כי כל שיטה טובה להוראת קריאה, כמו שיטת ליט"ף, צריכה לאפשר למורה או להורה לבדוק בכל שלב של רכישת הקריאה, מה הילד למד ויודע ומה הוא עוד צריך ללמוד. שיטה שאינה מאפשרת זאת, אינה טובה למתקשים, וגם לא למצטיינים שבילדים.